התנהלות ציבורית לקויה אצל צמרת שלטון החוק 

מערכת בתי המשפט מצד אחד ומערכת הפרקליטות אמורות להשליט את שלטון החוק במדינה. בישראל לשתי המערכות האלה ניתנה אוטונומיה ניהולית והממשלה אינה מתערבת בהתנהלות שלהם. על מערכת הפרקליטות ממונה  על פי החוק היועץ המשפטי לממשלה ( שאין עליו כל בקורת או פקוח ציבורי ). מבחינת החוק נשיא בית המשפט העליון ( שגם עליו אין כל בקורת או פקוח ציבורי ) מצויד רק חלקית במספר סמכויות ניהול במערכת בתי המשפט. אבל, כאמור לעיל, בפועל הממשלה אינה מתערבת בהתנהלות הסדירה בארגונים אלה, וראשיהם אוטונומיים בהתנהלותם האישית.

 ציבור העובדים בארגונים אלה מכיל בדרך כלל אנשים טובים שמתנהלים על פי ההוראות שניתנות להם מלמעלה. במצב ענינים כזה אם יש לציבור טענות על תפקוד הארגונים האלה הרי הכתובת הציבורית לטענות היא לא הממשלה אלא ראשי הארגונים באופן אישי – נשיא בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה. כל כשל בתפקוד הארגון צריך להזקף לחובתם האישית. ראש ארגון נמדד על ידי הציבור הן במה שהוא עושה כראש ארגון והן במה שהוא לא עושה כראש ארגון.

 באופן כללי היועץ המשפטי אחראי לכל הכשלים בפרקליטות ולנסות לתקן אותם. הוא אינו עושה זאת כי משפטן ברמה גבוהה אינו יודע בהכרח להשתלט על ניהול ארגון גדול של הרבה מאות אנשים. החטא הגדול שלו הוא בכך שאינו מאפשר למישהו אחר לנהל את הארגון במקומו כאשר הוא אינו מסוגל לעשות זאת בעצמו ( מתנגד לפיצול משרת היועץ המשפטי ). כאשר היועץ המשפטי לממשלה אינו פועל ( ואפילו מתנגד ) לבנית מנגנון בדיקת תלונות של הציבור על הפרקליטות זאת התנהלות אישית קלוקלת שלו ( מבחינת הציבור ). עמדה כזאת אינה מתישבת עם נורמות מקובלות להתנהלות ציבורית, ולדעתי ענין זה בלבד מספיק כדי לומר שבעצם מר ויינשטיין אינו ראוי לשמש בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. ככה לא מתנהל יועץ משפטי לממשלה במאה ה-21 . לא זו בלבד שהוא אינו מתקן כשלים במערכת אלא הוא אפילו מפריע לאפשר לאחרים לפעול ולתקן כשלים לטובת הציבור. בנוסף לפן האישי של ליקוי אצל מר ויינשטיין הענין הזה ממחיש את הצורך העקרוני בפקוח ציבורי על היועץ המשפטי.

 הבעיה אצל נשיא בית המשפט העליון די דומה. הוא רוצה אוטונומיה בניהול אבל לא משקיע מאמץ ראוי לניהול הארגון ( הוא בכלל עסוק בשיפוט רוב זמנו ). הגב' בייניש היתה הנשיאה הראשונה שהכירה באחריותה לטיפול בליקויים וגם ניסתה לתקן דברים ( כגון טיפול בצמצום העיכובים במתן פסקי דין, קיצור משך זמן הדיונים ) אבל עניינים כאלה מחייבים משרה מלאה ( ביחוד אחרי הזנחה של עשרות שנים! ), ולכן לא  ניכר כל שיפור עדיין במערכת בתי המשפט ( והכשלים מרובים והם לא רק מעשיים ( שירות לקוי לצרכני מערכת המשפט ) אלא גם כשלים ערכיים – ראה למשל על העדר צורה נאותה למינויים במערכת המשפט http://www.articles.co.il/article/76034  ). אדם שגורס כי נכון לבחור את נשיא בית המשפט העליון על פי הותק שלו בשיפוט אינו מתאים בכלל לכהן במשרה הזאת, כי המחשבה לשים בעמדת ניהול עובד שלא הוכשר למשימת ניהול נזנחה בכל המקצועות בעולם המתקדם כבר לפני כ- 50 שנה. גם כאן צריך להתיחס לנושא המשרה הזאת לא כאל שופט אלא כאל ראש ארגון ציבורי  שחייב לדאוג למתן שירות טוב ללקוחות הארגון, וגם על משרה כזאת ראוי להתקין פקוח ציבורי.

איך בכלל מגיעים למצב כזה? הרי האנשים שמגיעים למשרות האלה הם אנשים חיוביים. המפתח לכך נמצא בתחום הפסיכולוגיה. הפסיכולוג הפרופ' דניאל כהנמן (חתן פרס נובל בכלכלה) כותב בספרו שיצא לא מכבר Thinking – Fast and slow את הדברים הבאים: “we can be blind to the obvious and we are also blind to our blindness”

התופעה הזאת נחקרה על ידי הפרופ' כהנמן ואחרים ונמצא שהיא קורית אצל מרבית האנשים וברוב הזמן כפי שהוא מסביר בספרו. מאכזב מאוד שתופעה כזאת קורית גם אצל אנשים שאמורים להשתמש בעיקר בשכל הרציונלי שלהם כמו נושאי המשרות שהוזכרו כאן. הסיבה לעיוורון היא כנראה המעורבות הרגשית שיש לאנשים, שמפריעה לחשיבה השכלית, במציאת מתכונת ראויה למשרה שלהם. במיגזר העסקי, במקום שאחריות גם ממומשת, ניתן למצוא הרבה מנהלי ארגונים שיודעים להשתחרר ממעורבות כזאת ואז הם מצליחים ומוערכים בשל כך.

 מה ראוי לעשות במצב הזה?

1. לומר לאנשים המוזכרים שחובתם היא לשרת את הציבור ולהגדיל פי כמה וכמה את הזמן שלהם המוקדש לניהול הארגון ולפתור בעיות שיש לציבור ( על חשבון העיסוקים המשפטיים שלהם ). יתכן וקריאה כזאת תספיק לאנשים אלה להכנס לתלם.

2. לפני בחירת אנשים למשרות האלה על נבחרי הציבור הבוחרים בהם לבחון את כישוריהם ונטיותיהם לעסוק בניהול ארגון. יכולות אלה חיוניות לתיקון כשלים הקימים במערכות שלטון החוק ואשר הטיפול בהם הוזנח שנים רבות.

3. לטווח רחוק ( מחייב חקיקה מתאימה ) כדאי להקים מועצה ציבורית המפקחת על הארגונים האלה, וראשי הארגונים האלה יצטרכו לתת דין וחשבון שנתי על פעילותם למועצה הזאת, והיא תהיה זאת שתמנה את נושאי המשרות האלה. בצורה כזאת תישמר אי התלות של הארגונים האלה בממשלה, ויחד עם זאת תובטח רמת השירות שארגונים אלה אמורים לתת לציבור. כיום מינוי היועץ נעשה על ידי הממשלה והוא אינו בלתי תלוי בה. הסדר המועצה הציבורית מנתק את תלותו בממשלה. מעמד חוקי אפשרי הוא של רשות ציבורית ( מבחינה מעשית מודל די דומה לזה שהוזכר כבר מיושם עבור הסנגוריה הציבורית ).